היום סוף סוף ישבתי מול הטלויזיה וראיתי סרט שכבר מלא זמן אני חופר לעצמי בראש שאני חייב לראות אותו.
"The Stoning of Soraya M" או "סקילתה של סוראיה M" בעברית.
בארץ לא כל כך אוהבים לקורא לו כך ומעדיפים רק סוראיה M, כי סקילה זו מילה קצת קשה מדי בשבילנו.
וכך גם הסרט, קשה, קשה מאוד, לצפייה, לעיכול, להבנה.
הסרט מצולם באיראן, והסיפור מתחולל כמובן שם, אני, שחצי ממני מוצאו שם, ישבתי לראות את הסרט עם אמי (שממנה קיבלתי את החצי הזה*), קל, לא היה לה. מעטים הפעמים שאני רואה את אמי בוכה מסרט בגלל שהוא מעורר בה רגשות של עצב וכאב, ולא של אהבה או שברון לב כמו בדרך כלל.
בכמה מילים (ואין מה להרחיב יותר מדי כי על הסרט, תמצאו גם במקומות אחרים תקציר, וגם יותר טוב מכאן, זה בטוח*)
הסרט מספר את הסיפור של בחורה באיראן שמואשמת בכך שבגדה בבעלה, ולאחר דיונים ובירורים, נגזר דינה למוות בסקילה, שכן לפי האיסלאם העונש על בגידה הוא מוות. דבר זה הוא מטורף כשלעצמו אבל הסיפור הוא הרבה יותר מורכב מזה, ובעצם בכפר מתרחשת קונספירציה ע"י גברים שמנוהלת ע"י בעלה של סוראיה, שרוצה להיפטר ממנה (גם אם זה אומר שהיא תמות) כדי שיוכל להנשא\להיות עם אישה אחרת. לכפר מגיע עיתונאי, אשר שומע את הסיפור מדודתה של סוראיה, השחקנית שור'ה אגדאשלו (Shohreh Aghdashloo) שהייתה מועמדת לאוסקר על הסרט הזה
(ולטעמי גם היה מגיע לה לזכות). עוד סרט שעליו הייתה מועמדת לאוסקר עליו הוא "בית של חול וערפל", שבו משחקת עוד שחקנית שאני ממש אוהב, ג'ינפר קונלי (Jennifer Connelly), והיא כבר זכתה באוסקר על המשחק שלה בנפלאות התבונה. וגם קיבלה המון פרסים אחרים על רקוויאם לחלום שזה סרט שמגיע לו פוסט משלו אבל אפשר להמשיך עם זה בלי סוף ולכן אעצור כאן.
גלשתי מהנושא, בחזרה לסרט.
הסרט, שמבוסס על ספר, שמבוסס על סיפור אמיתי, פשוט לא בורח לשום מקום מהסיפור שאותו הוא רוצה לספר וגם לא נופל לשום מניירות קולנועיות, אין בסרט רבב מלבד הסיפור עצמו, ולכן הוא חזק כל כך, המשחק של הדמויות הנשיות הראשיות, הבימוי חסר הפשרות של סיירוס נוורסט (איראני בעצמו), סצנת הסקילה המזעזעת וחסרת הרחמים, הכל באים לקדש את הסיפור, לתת לצופה, את מה ש"זוהרה", דודתה של סוראיה, רוצה לצעוק החוצה מנפשה, את הסוד הנורא ששומר הכפר שלה, את הסודות ששמורים למשטרים חשוכים ולחברות חשוכות, להראות שקורה בעולם משהו מזעזע, כמו משהו שמשתיקים בחדרי חדרים וסופו להשמע, שהאמת- תמיד תתגלה בסוף.
והאמת היא כואבת, ומרה, ונותנת לנו מבט עגום ועצוב על העולם הזה, עולם שבו במדינות כמו העולם השלישי הנשים אין כלום, אין להן שום חשיבות מלבד לשרת את הגברים, שאם אשה טוענת שהיא אינה בגדה בבעלה היא צריכה להוכיח זאת ולא הגבר, ואם היא טוענת שבעלה בוגד בה היא גם צריכה להוכיח זאת. עולם שבו לנשים חזקות אין מקום בעולם כזה, שאין מנודות, מבוזות, מושפלות, ונזרקות לשולי החברה בטענה שהן בוגדות, חוטאות, משוגעות.
בנוסף לכמה שזה עצוב, הסרט הזה גרם לי גם לקבל השקפה על העולם שלנו, על החברה המערבית, על מדינות דמוקרטיות ועל מדינה מתפתחת ומתקדמת כמו שלנו, על כמה אנחנו נאורים כביכול, האם אצלנו השוויון בין המינים כל כל מקודש? האם הוא בכלל מתקיים הלכה למעשה? וזה פתח לדיון אחר וגדול, כי לטעמי יש בעיה לא רק באיך שאנחנו הגברים רואים נשים ומה אנחנו רואים בהן אלא גם באיך שהנשים רואות ותופסות את עצמן.
איפה אנחנו חוטאים בסילוף האמת? בלטאטא מתחת לשטיח? למה צביעות הפכה לתכונה שכל מקום וכל חלקה טובה שהייתה כבר נגועה בה?
מלא שאלות, דבר אחד בטוח, את הספר, אני אשיג ואקרא גם, אם הסרט הצליח להעביר כאלה תחושות אז כולי סקרן מה יהיה מסוגל לעשות הספר, למרות שאני משתדל לא לחטוא בזה, בראיית סרט לפני קריאת ספר שעליו הוא מבוסס כי אז הדמיון נפגע ומוגבל לתמונות הוויזואליות שאתה מכיר מהסרט.
יש גם כמה מסקנות, לסיכום, נשים חזקות, היו מאז ומעולם, ותודה לאל על כך.
בסוף הסרט נאמר שעדיין יש מדינות שקיים בהן מנהג בזוי זה של סקילה, למרות הכחשות חוזרות ונשנות, (שימו לב!) בעיקר של נשים.
אמת- צריך וראוי שתצא לאור, וצריך שנצליח לתת לה יותר מקום בעולם שלנו, מאשר לצביעות.
בין אם זה בין אנשים לאנשים- בכנות, באמון, בפתיחות
ובין אם זה בחיפוש, במשמעות, ובפילוסופיה שמשמעותה לחתור לאמת והחיפוש אחריה.
טריילר- סוראיה M
"The Stoning of Soraya M" או "סקילתה של סוראיה M" בעברית.
בארץ לא כל כך אוהבים לקורא לו כך ומעדיפים רק סוראיה M, כי סקילה זו מילה קצת קשה מדי בשבילנו.
וכך גם הסרט, קשה, קשה מאוד, לצפייה, לעיכול, להבנה.
הסרט מצולם באיראן, והסיפור מתחולל כמובן שם, אני, שחצי ממני מוצאו שם, ישבתי לראות את הסרט עם אמי (שממנה קיבלתי את החצי הזה*), קל, לא היה לה. מעטים הפעמים שאני רואה את אמי בוכה מסרט בגלל שהוא מעורר בה רגשות של עצב וכאב, ולא של אהבה או שברון לב כמו בדרך כלל.
בכמה מילים (ואין מה להרחיב יותר מדי כי על הסרט, תמצאו גם במקומות אחרים תקציר, וגם יותר טוב מכאן, זה בטוח*)
הסרט מספר את הסיפור של בחורה באיראן שמואשמת בכך שבגדה בבעלה, ולאחר דיונים ובירורים, נגזר דינה למוות בסקילה, שכן לפי האיסלאם העונש על בגידה הוא מוות. דבר זה הוא מטורף כשלעצמו אבל הסיפור הוא הרבה יותר מורכב מזה, ובעצם בכפר מתרחשת קונספירציה ע"י גברים שמנוהלת ע"י בעלה של סוראיה, שרוצה להיפטר ממנה (גם אם זה אומר שהיא תמות) כדי שיוכל להנשא\להיות עם אישה אחרת. לכפר מגיע עיתונאי, אשר שומע את הסיפור מדודתה של סוראיה, השחקנית שור'ה אגדאשלו (Shohreh Aghdashloo) שהייתה מועמדת לאוסקר על הסרט הזה
(ולטעמי גם היה מגיע לה לזכות). עוד סרט שעליו הייתה מועמדת לאוסקר עליו הוא "בית של חול וערפל", שבו משחקת עוד שחקנית שאני ממש אוהב, ג'ינפר קונלי (Jennifer Connelly), והיא כבר זכתה באוסקר על המשחק שלה בנפלאות התבונה. וגם קיבלה המון פרסים אחרים על רקוויאם לחלום שזה סרט שמגיע לו פוסט משלו אבל אפשר להמשיך עם זה בלי סוף ולכן אעצור כאן.
גלשתי מהנושא, בחזרה לסרט.
הסרט, שמבוסס על ספר, שמבוסס על סיפור אמיתי, פשוט לא בורח לשום מקום מהסיפור שאותו הוא רוצה לספר וגם לא נופל לשום מניירות קולנועיות, אין בסרט רבב מלבד הסיפור עצמו, ולכן הוא חזק כל כך, המשחק של הדמויות הנשיות הראשיות, הבימוי חסר הפשרות של סיירוס נוורסט (איראני בעצמו), סצנת הסקילה המזעזעת וחסרת הרחמים, הכל באים לקדש את הסיפור, לתת לצופה, את מה ש"זוהרה", דודתה של סוראיה, רוצה לצעוק החוצה מנפשה, את הסוד הנורא ששומר הכפר שלה, את הסודות ששמורים למשטרים חשוכים ולחברות חשוכות, להראות שקורה בעולם משהו מזעזע, כמו משהו שמשתיקים בחדרי חדרים וסופו להשמע, שהאמת- תמיד תתגלה בסוף.
והאמת היא כואבת, ומרה, ונותנת לנו מבט עגום ועצוב על העולם הזה, עולם שבו במדינות כמו העולם השלישי הנשים אין כלום, אין להן שום חשיבות מלבד לשרת את הגברים, שאם אשה טוענת שהיא אינה בגדה בבעלה היא צריכה להוכיח זאת ולא הגבר, ואם היא טוענת שבעלה בוגד בה היא גם צריכה להוכיח זאת. עולם שבו לנשים חזקות אין מקום בעולם כזה, שאין מנודות, מבוזות, מושפלות, ונזרקות לשולי החברה בטענה שהן בוגדות, חוטאות, משוגעות.
בנוסף לכמה שזה עצוב, הסרט הזה גרם לי גם לקבל השקפה על העולם שלנו, על החברה המערבית, על מדינות דמוקרטיות ועל מדינה מתפתחת ומתקדמת כמו שלנו, על כמה אנחנו נאורים כביכול, האם אצלנו השוויון בין המינים כל כל מקודש? האם הוא בכלל מתקיים הלכה למעשה? וזה פתח לדיון אחר וגדול, כי לטעמי יש בעיה לא רק באיך שאנחנו הגברים רואים נשים ומה אנחנו רואים בהן אלא גם באיך שהנשים רואות ותופסות את עצמן.
איפה אנחנו חוטאים בסילוף האמת? בלטאטא מתחת לשטיח? למה צביעות הפכה לתכונה שכל מקום וכל חלקה טובה שהייתה כבר נגועה בה?
מלא שאלות, דבר אחד בטוח, את הספר, אני אשיג ואקרא גם, אם הסרט הצליח להעביר כאלה תחושות אז כולי סקרן מה יהיה מסוגל לעשות הספר, למרות שאני משתדל לא לחטוא בזה, בראיית סרט לפני קריאת ספר שעליו הוא מבוסס כי אז הדמיון נפגע ומוגבל לתמונות הוויזואליות שאתה מכיר מהסרט.
יש גם כמה מסקנות, לסיכום, נשים חזקות, היו מאז ומעולם, ותודה לאל על כך.
בסוף הסרט נאמר שעדיין יש מדינות שקיים בהן מנהג בזוי זה של סקילה, למרות הכחשות חוזרות ונשנות, (שימו לב!) בעיקר של נשים.
אמת- צריך וראוי שתצא לאור, וצריך שנצליח לתת לה יותר מקום בעולם שלנו, מאשר לצביעות.
בין אם זה בין אנשים לאנשים- בכנות, באמון, בפתיחות
ובין אם זה בחיפוש, במשמעות, ובפילוסופיה שמשמעותה לחתור לאמת והחיפוש אחריה.
טריילר- סוראיה M
